הכל משמים והכל לטובה | אמונה וביטחון בהשגחת ה׳

"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"

ספר במדבר פרשת שלח פרק י"ג פסוק ל"ב

אמרו רבותינו (סוטה לה.). דרש רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה. אני חשבתיה לטובה, דכל היכי דמטו - מית חשיבא דידהו, כי היכי דנטרדו ולא לשאלו אבתרייהו. דהיינו, כל מקום שהגיעו, מת באותו מקום האיש החשוב שלהם כדי שיהיו טרודים ולא יתעניינו במרגלים. והם חשבו לרעה, שאמרו: "ארץ אוכלת יושביה היא".

אם נבחן את כוונת המרגלים נראה, שהם רצו לדבר רעה על ארץ ישראל, על כן הם פירשו כל דבר שראו כראיה וחיזוק לדיבה שהם חישבו להוציא על הארץ המובטחת. בכך הם גרמו בכייה לדורות.

מאורעות מעין אלו, מתרחשים גם בחיינו. תופעות רבות ואף לא שגרתיות נגלות לעינינו, צרות שונות פוקדות אותנו, ואין אנו מבינים שבסופו של דבר הקדוש ברוך הוא חשבה לטובה.

בספר "אמונה שלמה" (פרשת בשלח עמוד קס"ז) כתב, כי לעולם לא נוכל לדעת כיצד מנהל הקדוש ברוך הוא את העולם. שיר שכולו טון אחיד אינו שיר, בכל שיר יש עליות וירידות. בשירת חיינו יש עליות וירידות ללא הרף, ואל לנו לשאול שאלות.

מסופר על יהודי אשר נכנס לבעל ה"פני מנחם" וקונן על רוע מזלו: הוא ניכשל על כל צעד ושעל, הצרות רודפות אחריו וחייו קשים. הוא מרגיש ששמו "מקלות" בגלגליו. אמו לו ה"פני מנחם": "מכונית נוסעת מהר יותר מטנק, אולם הטנק יכול להעפיל בהרים, דוקא כי יש לו מקלות בגלגלים..."

כל מה שעושים - הכל מהשמים

ב"מסילת ישרים" (פרק יט) מובא, כי בזמן הדוחק והצרה, על האדם להשיב אל עצמו, שכל מה שעושים לו מהשמים זה לטוב גמור, וזה כי אפילו הצער והדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת רע אלא טובה אמיתית. וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האיבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, באמת אינו אלא רחמנות להיטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבה יוסיף לאהבה אותו.

כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו - לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו. ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו לה' יתברך מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבה תגבר ונוספה בו תמיד.

צריך לזכור תמיד, כי בעולם שלנו הכל טוב. רק שאנחנו עיוורים ולא באמת יכולים לראות פנימה. וכאן הבחירה שלנו להתעצב ולכעוס למה הקדוש ברוך הוא לא תכנן את הדברים כמו שאנחנו רצינו, או לבחור להסתכל על העולם בשמחה, ולהבין שהעולם יכול להיות נפלא אם נתבונן בפנימיותו, ונבין שאין רע יורד מלמעלה.

מי שנותנים לו כוס של ברכה צריך להודות לה'

ובזה מבארים בספרי חסידות את מאמר רבותינו (ברכות נה.) על "מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, מקצרים לו את ימיו". כי "כוס" בגימטריא אלוקים, שזה שם של מידת הדין, וגם 'יין' זה דין, כמו שכתוב (משלי כג, לא): "אל תרא יין כי יתאדם". כי אדום רומז לדין, ולכן יין מורה על מידת הדין.

ואם כן, נפרש כך: "מי שנותנים לו כוס" - שזה דין, "של יין" - המרמז על דין, "ואינו מברך" - אינו אומר תודה לה', אלא יש לו קושיות ותרעומות - "מקצרים לו את ימיו". מי שה' נותן לו בעיה, והוא אינו יודע לומר 'תודה' גם על הבעיה - דבר זה מקצר ימים. אם ה' נתן לך בעיה - אמור לו תודה, היה שמח בבעיה! וכי אתה יודע מה צריך היה להיות במקומה?! יש לך מושג איזו צרה צרורה היתה צריכה לנחות על ראשך - והקדוש ברוך הוא הציל אותך ממנה, והחליף אותה בבעיה שהציב בפניך?!

אדם לעולם אינו יכול לדעת מה היו אמורים לזמן לו חייו, וכיצד הצילו הקדוש ברוך הוא, עליו להאמין ש"כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא - הכל לטובה". זאת ועוד, אדם לא יודע לאן ולאלו כיוונים תתפתח הבעיה שלו. פעמים רבות כל כך אנו רואים ש"אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה", ומה שנראה היה כצרה צרורה - התברר חיש מהר כרווח והצלה.

השטרות שנפסלו

בספר "בך בטחנו" מסופר: בשנת 1933 למניינם, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון. רוב תושביה היהודים של אירופה, אינם מייחסים משמעות מיוחדת לעניין, אך חלקם חוששים ואפילו מאוד מהבאות. הסב ובני משפחתו, היו אנשים אמידים מאוד, בעלי נכסים ומפעלים רבים. הם נמנו דווקא על הסקטור השני. הם חשו היטב בבערה מתחת לרגליהם והחליטו לעזוב את גרמניה. מכרו את רכושם, סיימו את עסקיהם והיגרו להולנד.

בטרם צאתם, נתן הסב הוראה לבנק הגרמני להמיר את כל הכסף המצוי בחשבונו לרובל רוסי - שהיה אז מטבע חזק - ולהעבירו להולנד. בוקר אחד, קורא הסב את העיתון ולפתע חשכו עיניו... הכותרת זועקת שרוסיה מבטלת את המטבע הישן, ומנפיקה מטבע חדש. היא נותנת ארכה בת ימים ספורים להמיר את המטבע הישן בחדש, וגם לא בערך מלא, אלא באופן מוגבל לכל נפש. הוא יודע שכל כספו בדרך להולנד, ועד שהמשלוח יגיע - הרובל הרוסי לא יהיה שווה מאומה.

במילים אחרות: ברגע אחד הפכו בני המשפחה לעניים מרודים. לא קשה לתאר את תחושת האכזבה, הצער והיגון... מעטים אנשים שליבם יכול לעמוד להם בשעה קשה שכזו... המשפחה השלימה עם הגזירה. הם הגיעו למסקנה שאין להם מה לחפש יותר בהולנד, והחליטו לעלות לארץ ישראל.

רכשו בני המשפחה 'סרטיפיקטים' [-אשרות עליה], והפליגו באוניה לארץ ישראל. בשנת 1940 פלשו הגרמנים להולנד. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו, הי"ד.

נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו רוסיה לא היתה מבטלת את המטבע הישן. אילו היו לשטרות האלו ערך כלכלי, הם היו משתקעים בהולנד עם כספם ורכושם - אך מירב הסיכויים שכספם היה נשאר, אבל הם לא... אין ספק, שכאשר בני הזוג קיבלו את הידיעה על ביטול המטבע, צצו במוחם שאלות רבות: למה זה קורה? למה זה מגיע לנו? ועוד תמיהות. עברו כמה שנים - והתשובה עלתה מאליה... אוי ואבוי אם המטבע לא היה נפסל...

פעמים רבות, עומדים אנו בפני התרחשויות ואירועים שונים, אשר בשעת התרחשותם נראים לכאורה תמוהים ובלתי מובנים. רק לאחר זמן, ככלות הכל, מתברר עניינם ואז מבין האדם למפרע מדוע ולמה באו.

הבושה שהצילה

מסופר על רבי משה, יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, ואיש עסקים מצליח, אשר חבריו לעסקים המליצו לו לטוס למרוקו, ארץ מוסלמית לחלוטין, יחיד, יהודי, שיהיה עליו להסתובב בין מיליוני ערבים - ויתר על ה"תענוג". חבריו לא הרפו, והסבירו עד כמה נסיעה זו כדאית עבורו.

הימים ימי "הסכם אוסלו", מרוקו פתחה את שעריה בפני היהודים, ויהודי שכמוהו המצויד בדרכון אמריקאי, בוודאי יכול להיכנס למדינה זו. בסיכומו של עניין, השתכנע שאכן מפסיד הוא את הזדמנות חייו, שכן השוק שם זול מאוד. ר' משה קנה כרטיס, ואכן, מרוקו האירה לו פנים מהרגע הראשון. הפקיד בשדה התעופה חייך אליו וקיבל את פניו בצורה מושלמת, גם נהגי המוניות המקומיים היו חביבים, ושמחו לראות יהודי ביניהם.

"אני זוכר", סיפר אחד מהם באנגלית, "שהיו לנו פה הרבה שכנים יהודים, אנשים נחמדים היו, שקטים וחכמים, חבל שהלכו לפלשתין הרחוקה ולא נשארו איתנו פה", כך משעה לשעה חששותיו דעכו. בשיחת הטלפון הראשונה שעשה מהמלון המפואר בו השתכן לאשתו המודאגת בברוקלין, סיפר כי דאגתו היתה לשווא. "האנשים פה נחמדים ומאירי פנים", אמר, "אין שום סיבה לפחד". גם כשנסע לפגישותיו העסקיות, חש את אותה תחושה, אנשי העסקים המקומיים היו חביבים, והעסקאות שהציעו היו יותר משתלמות ממה שחשב שיהיו. מחירים טובים והוגנים, תנאי תשלום נוחים, ובעיקר סחורה משובחת וטובה. המקומיים היו להוטים להגיע להסכם עם איש עסקים אמריקאי ועשו ככל יכולתם לרצותו.

משהגיע לשדה התעופה לחזור לביתו, הרגיש שמשהו בתדמיתם של הערבים נסדק. הרמקול בשדה התעופה הכריז שנוסעי הטיסה לניו יורק מתבקשים לגשת לשער העליה למטוס. אסף מיודענו את חפציו, וניגש לשער וגילה שכל הסובבים אותו היו ערבים. בטיסה בהלוך היו הרבה תיירים אמריקאים, הוא הרגיש לא נעים להיות מוקף כולו בערבים בלבד. סוף סוף עלה למטוס, והתיישב במקום השמור לו במחלקת העסקים, כשהוא רוצה לראות את עצמו כבר בבית. עוד ועוד נוסעים עלו למטוס, גודשים אותו יותר ויותר, עד שהמטוס היה מלא לחלוטין. הוא חיכה שהדלת של המטוס תיסגר, אך מסיבות נעלמות המטוס התעכב.

לבסוף התברר, כי ערבי נכבד ונשוא פנים עלה בכבדות במדרגות העולות למטוס, כולו מתנשף מטרחת הדרך, נכנס פנימה כשהוא מנופף בכרטיסו, אך מה לעשות והמטוס מלא כבר לחלוטין, ולא נותר מקום אחד ריק. השייח' לא ויתר על הטיסה, סקר את המטוס מקצה לקצה, נוכח לדעת שאכן אין מקום ריק, ואז חזר אל מחלקת העסקים, שם נעמד מול ר' משה ואמר: "קום יא יאהוד ותן לי לשבת". משה היה המום. למה שיקום? והרי זהו מקומו, הוא שילם עליו בכסף מלא, ואין שום סיבה שיוותר עליו, ולמה שיפנה את מקומו לשייח' שהחליט להתיישב במקומו?

אך השייח' נעמד בעקשנות וחזר על דבריו כשקולו גובר: "תקום כבר!". נוסעי המטוס היו אדישים למתרחש. יקום או לא, אין זה מעניינם כלל. אך כשהדברים התחילו להתלהט, והטונים של השייח' גבהו, החלו הנוסעים לחוש שייכים לאירוע. לצד מי הם יעמדו? עוד ועוד נוסעים התחילו להתערב, תחילה בלשון של: "מה איכפת לך, תיסע במטוס הבא". צוות המטוס לא התערב בנעשה, הם נתנו לנוסעים לסגור את האירוע ביניהם. מרגע לרגע הלכו הקולות וגברו, כשהם תובעים ממש לקום, וכשראו שהוא מתעקש, החלו לאיים ממש. עד שאחד מהם סינן מבין שיניו: "אם לא תקום ותרד עכשיו מהמטוס, פה יהיה סופך". אז נשברה נחישותו, קם בבושת פנים וירד מהמטוס.

מושפל נסע למלון חזרה, קיבל את החדר שעזב אך לפני שעות ספורות, והתקשר לאשתו כדי להודיע לה על האיחור בהגעתו הביתה. אשתו שמעה את החדשות בצער. היא רצתה כבר לראות את בעלה בבית הרחק מאותה מדינה ערבית, והנה יש עיכוב. משה הרגיע אותה באומרו: "כל עכבה לטובה, כנראה שכך היה צריך להיות, וזה רק לטובתנו". בחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא".

שעות מספר לאחר שהמטוס ממנו גורש בבושת פנים המריא אל דרכו הארוכה כשהוא מלא וגדוש בנוסעים, קרתה לו תקלה קשה, והוא התרסק בבת אחת וצלל כשהוא אפוף בלהבות אש אל מימי האוקיינוס האטלנטי הקפואים, לא מותיר אחריו אף לא ניצול יחיד בחיים. התברר למשה, כי השייח' החצוף היה לא פחות מאשר שליח טוב משמים בכדי להצילו ממוות קשה ובטוח.

משה חזר לניו יורק בריא ושלם, כשהוא עדיין המום מהצלתו המופלאה. לרגל אותה הצלה חשובה, ערך בבית הכנסת סעודת הודיה גדולה וחגיגית להודות לבורא על הנס שנעשה לו.

את הישועה רואים רק לאחר זמן

בספר "אמונה שלמה" כתב, כי לפעמים אירוע שקורה לפני שנים - נותן את אותותיו רק לאחר זמן רב, ורק אז האדם מבין שכל מה שקרה לו - לטובה קרה, אפילו שאותה שעה קשה היתה. אך "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" הקב"ה מנווט ומנהל את הבריאה, ואנו רואים את הישועה רק לאחר זמן רב.

סיפר רבי שאול שטרן - יהודי ניצול שואה במחנה עבודה, שהרכיב משקפיים עם מספר גבוה. הוא מאוד פחד שישברו לו את המשקפיים, ולכן הוא החביא אותם מתחת לדרגש שלו. יום אחד, כשהוא קם בבוקר הוא הבחין שדרכו לו על המשקפיים, המשקפיים נשברו, ולא היתה אפשרות להרכיב אותם. עמד ואמר: "ריבונו של עולם, אני בקושי רואה ללא המשקפיים, לא מספיק כל הצרות שיש לנו פה, הרעב והצמא ועכשיו גם להיות בלי משקפיים?". לפתע הגיע הקאפו ואמר, שכל בעלי המשקפיים ילכו לצד שמאל מיד. כל מי שהרכיב משקפיים - הלך לצד שמאל. אחר כך התברר, שכולם נשלחו לתאי הגזים.

אמר ר' שאול לעצמו: "נס ששברו לי את המשקפיים, קיבלתי את החיים במתנה".

לאחר מכן שאלו הנאצים, אם יש פה מישהו בעל ידע ברפואה, הוא לא היה רופא, אך בכל זאת הוא אמר שהוא רופא. הוא הבין קצת בכימיה, וכך מינוהו לרופא במרפאת המחנה, ותפקידו היה להכין ולרקוח תרופות, וברוך ה' הציל הרבה יהודים ונתן להם תרופות. במרפאה היה הרבה אוכל, והוא לקח לעצמו יותר אוכל, אותו היה מחלק לאחיו המעונים.

נמצא, כי זה שנשברו לו המשקפיים זה היה נראה לו אסון נורא, אך בזה דוקא היתה ההצלה שלו!

כשאומר הכל לטובה - מתהפך לטוב

ומפורש הוא בשולחן ערוך (או"ח סי' רל סעי' ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה שעושה ה' זה לטובה", והנה, הסימן בשולחן ערוך בו הוא נפסק להלכה הוא ר"ל - ראשי תיבות רגיל לומר.

ועל גודל התועלת באמירה זו, מובא בספר 'קדושת לוי' לרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע (בשלח, ד"ה במדרש בשם הבעש"ט) שעל ידי האמירה והמחשבה שהכל לטובה - מתהפך ממש לטובה ולברכה, וזוכה לראות במו עיניו שזה באמת לטובה.

הבה ונתבונן נא, היאך יש לזה כוח כה גדול, שעל ידי שמאמין ואומר שזה לטובה, הכל באמת מתהפך לטובה גדולה מאוד? אלא, שכידוע הקדוש ברוך הוא - טוב לכל, "ומאיתו לא תצא הרעות" וכו', אלא שהמקטרגים המה אלו שמסיתים אותו כביכול שהקדוש ברוך הוא אוהב משפט, אבל ברגע שהאדם מאמין שהצער והיסורים הם טובה גדולה, אזי למה שיקטרגו נגדו, ובכך גם ירוויח את ה"טובה" הזאת, ואז הם משתתקים וממילא הכל נהפך לטובה, שאם אלו המקטרגים שותקים - הקדוש ברוך הוא הטוב והמטיב כבר מהפך הכל לטובה.